ביקורת יין - מרסו פרמייה קרו 2005

הדייט הראשון עבר בהצלחה: אותן דעות פוליטיות, ז'אנרים מוסיקליים זהים, חיות מחמד, ספרים והעדפות קולינריות.

יצאנו אל צינת הרחוב. "נלך אלייך?" פנטזתי בקול רם, "לא בדייט הראשון". הבטחתי לחזור בעוד שעתיים, לדייט השני, עם בקבוק יין.

"יש לי יין בבית. אני אוהבת יינות אדומים, אבל אני משתכרת בקלות ועושה שטויות. חמישי בתשע, מתאים לך?"

התאים לי. "אביא יין לבן. את אשת שיחה מרתקת  ואני רוצה ליהנות משיחה בינינו" שיקרתי בחינניות.

שלשת הימים הבאים הוקדשו לבחירת היין. הפור נפל על מרסו פורזו 2005, מבית פרנסואה ואנטואן ז'ובר. היין נשלף ממקרר היינות והונח, אחר כבוד, על המושב הריק שלצידי.

תמרנתי את הגולף החבוטה, בין שני ג'יפים מצוחצחים. הוצאתי מתא המטען, ארגז ובו שתי כוסות מוכתמות ביין אדום , שנשכחו מאז הדייט הכושל, לפני נצח.

הכוסות צוחצחו. חלצתי את הפקק והתיישבתי על לצידה על הספה.

"איזה יין הבאת?" 

"שרדונה מצרפת, מאזור שנקרא בורגונדי" השבתי בלקוניות, מנסה לחמוק, ללא הצלחה  מ"חפירה" מייגעת.

היין שהזהיב במהלך 10 השנים, נמזג לכוסות. יישרנו מבט והשקנו כוסות לחיים.

לגמנו והנחנו בו זמנית את הכוסות על השולחן. "נו, איך היין?" ניסיתי לדוג מחמאה על הבחירה.

ביקורת היין שלה היייתה תמציתית. "וואו, טעים! ספר לי עליו"

נצמדתי אליה כבדרך אגב. אם כבר "לחפור" לה,  אז גם על היין.

"אחת הבעיות בביקורות יין, היא השפה המקצועית" פתחתי. "אני לא אוהב את ה "פליצ-פלוץ" של תיאורי יין כמו גוף מלא, ארומות של נקטרינה, עם רמז לג'ינג'ר ואצות ים בחך האחורי.

תחשבי על היין הזה, כמו על צרפתייה קלאסית: מחויטת, נעלי עקב אופנתיות. אלגנטית. מאופקת ומפתה בו- זמנית.

המטאפורה, הילכה עליה קסמים. היא הושיטה לי את הכוס וקירבה את שפתיה.

היא קמה מן הספה, אחזה בידי והציעה שנפרוש לחדרה.

לפתע קול בכיו של ילד, שנשמע מאחד החדרים.

"אוי! הוא התעורר. אני כבר חוזרת. חכה לי בסלון" היא יצאה מן החדר, נושאת את בנה  על ידיה, בדרך לחדרה.

"חמש דקות עד שהוא יירדם"

חצי השעה שחלפה, עד שחזרה, הורידו את מפלס היין לתחתית.

"סורי! אדבר איך מחר. מה לעשות עם היין?"

"שימי במקרר. לא אתן הרבה זמן להתגעגע!"